חודש לפני יומולדת 52(:

18/10/20

עמדתי במשימה!

חודש שלם, כתבתי כל יום (לפעמיים כל יומיים ואז השלמתי).

מה למדתי?

שאני אדם מחוייב(:

שאפשר לכתוב גם כשאין על מה.

שכייף לשתף במה שעובר עלייך, אפילו אם לא כולם קוראים.

שאני מאד רוצה לכתוב הנה. משהו משמעותי.

לחיי ההתחייבויות, והעמידה בהן....

17/10/20

שנים אנחנו חוגגות יומולדת באותו שבוע. 

ר. -ב-17/10, אני ב-19/10, צ. ב-25/10.

חברות מילדות.

כל-כך שונות זו מזו, ובכל זאת.

לשם שינוי, יחד עם א (שבכלל נולדה בפברואר), אנחנו נמצאות באותה יבשת, אפילו באותה מדינה.

ובכל זאת. אין חגיגות.

סגר וקורונה.

אבל אנחנו עוד נחגוג.

לא ניתן לאף אחד לקלקל לנו את הביחד, את החגיגה ואת הגדילה בשנה.

מגיל 14 הן איתי.

חגגנו בפנים.

16/10/20

הים זו האהבה הגדולה שלי.

יותר מהמים, יותר מהגלים - החול, הצדפים והאינסופיות.

לפעמים לא מגיעה שבועות, לפעמים כל יום.

הכי אוהבת את הצדפים בנהריה, הכי את החוף בתל-אביב, ובאמצע לצעוד - בחוף בעכו.

(גם לחוף הים של אילת יש מקום מכובד - שם החופש מדבר אלי)

אני ילדה של ים וגלים. לא סתם קראו לי גלית.

15/10/20

יום ההולדת מתקרב בצעדי ענק... ממש בתחילת שבוע הבא.

האמת שהכרזתי שהשנה אני מוותרת. לא השתמשתי בשנה הזו, היו כל כך הרבה אירועים מטלטלים.

ממש סיבה לוותר.

ובכל זאת. אני אדם מבוגר שלא לומר בוגר,

משתמשת דוגמא... או לפחות רוצה לשמש.

אז נושמת עמוק ולא מוותרת.

אומרים שעוד יהיה פה טוב.

חייבים להאמין.

האנושות היתה כמעט בקצה יותר מפעם אחת. ובכל פעם - התאוששה והרימה ראש.

הפטנט שי הוא להסתכל רק בריבוע שלי. מטר על מטר על מטר - ולא על כלללל מה שקורה מסביב.

רק במקום שבו יש לי השפעה - אני משפיעה(:

והשאר עוזבת.

אז הלכתי להשפיע בים. שם אני הכי נושמת.

14/10/20

נעה לי מזום לזום מפזרת את ימי לרוח...

טוב נו, אלו לא בדיוק מילות השיר , ובכל זאת זו התחושה.

פוגשת אנשים כל הזמן, אבל כמעט רק בזום.

האמת - יותר קל. בלי נסיעות, בתי קפה, 

יושבת לי בחדר עבודה, מאופרת חלקית, לבושה יצוגית, קערת פירות ומים לידי, דפי עבודה ורצף אינסופי של פגישות.

תודה לאל.

אוהבת לעבוד.

ירשתי את התכונה הזו מאבא. אש עבודה וחזון. פורח בימי השבוע ועייף בסופ"ש.

יש משהו ממלא בלהיות במיטבך, נחוצה, מעניינת ומתעניינת.

היום החתולה התעניינה גם בשיחה.

אז צרפתי אותה.

לחתולים יש אנרגיות טובות. הם מזהים כשמישהו צריך אותם, ומתיישבים ליד.

השתעשעתי במגוון תמונות.

מקווה שגם היא הרוויחה מהזום.

13/10/20

כל יום כמעט בחודש הזה יש למי ממכרי יומולדת, יום נישואים או סתם חגיגה. מין חודש שכזה.

אצלי במשפחה יש 4 ימי הולדת, ו-3 ימי נישואין.

כאילו לא יכלו לפזר את האירועים בשאר חודשי השנה.

אני מזהה את ילידי אוקטובר - מזל מאזנים כמעט תמיד. יש משהו באנרגיה ביננו שעובר.

לפעמים שו הגומה בלחי, לפעמים האסתטיקה, ולפעמים הנחרצות.

מין מזל שכזה.

יש עוד מזלות שאני ממש מתחברת, ויש כאלה שאני בכלל לא פוגשת.

תמיד שואלת איזה מזל אתה, ביחוד את אלו שממש מתחברים לי.

כמעט תמיד צודקת.

והנוצה? תזכורת מאבא, שלא יחגוג לי השנה.

12/10/20

בחוץ עוד 30 מעלות פלוס.

ואלינו כבר הגיעה העגלה עם העצים.

תמיד באוקטובר, תמיד כשעוד חם, מזמינים את העצים ומחתחילים לחכות שיתקרר ולו קצת, שנוכל להדליק את האח.

בשלב הזה קשה להאמין שיהיה פה נעים, קריר ולא מחניק.

ופתאום זה קורה.

לפנות בוקר כבר קר עם המזגן,

בערב כבר אפשר ללבוש משהו ארוך (אבל דק),

נמאס!!! לי מכל הנסנדלים ואני מתחילה לפזול לעבר הנעלים הסגורות.

זהו. אלה הסימנים שלי לסתיו.

לסתיו של חודש יום ההולדת

לאוקטובר.

11/10/20

שבוע חדש מתחיל ביום של ״שיפורים״.

הספר כבר כאן והציפורניסטית בהמשך.

תחזוקת הגוף נמשכת.

אפילו נרשמתי לקבוצת תזונה נכונה באמצע הלילה ( המטרה- להרגיש טוב עם הבטן, ולרדת 6 קג, אם אפשר תוך 3 שבועות).

ומה עם תחזוקת הנפש?

בערוץ הזה מרגישה פחות נמרצת.

מפחדת להגיד שאבדה תקוותינו, כי הי, זו תקווה בת שנות אלפיים (-;

ובכל זאת, מה עושים עם הנפש השפופה?

מחכה להזדמנות הראשונה לחבור לים לתל אביב- שם יש אנרגיות מטעינות.

בהזדמנות הראשונה. מבטיחה.

חייבים לעזור לתקווה.

10/10/20

תאריך יפה. סימלי משהו.

מזל שהגיעה השבת. ננוח. ממה? מהכלום(-:

עוד יום של רביצה. 

לפחות בסגר הזה, סיימתי לקרוא 4 ספרים, והיד עוד נטויה.

יש לי 3 מדפים של ״קניתי, אך טרם הספיקותי״ , ואני משתדלת לצמצם אותם.

השיטה בספריה שלי, שמסודרת לפי אב של שמות משפחה,

שכל ספר שסיימתי עובר לערימה שעוברת לאביב.

כשהם חוזרים, עוברים לאמא שלי. לפחות הטובים שבהם.

ורק אחכ נכנסים למקומם לפי האב, בספריה.

אז כדי לקדם את התרוקנות המדפים של טרם נקראו, שמתי יעד לסגר הזה, ואני אפילו עומדת בו.

משהו חיובי קטן וטוב(-:.

9/10/20

החומוס חזר!!!

יום שישי, מסורת של שנים, אוכלים חומוס מהכפר בצהרים.

יש מבינינו שאוכלים אחכ 3 ימים רק חומוס. ארוחת בוקר, צהרים, ערב וגם קינוח.

אבל בשבועות האחרונים היה סגור. אפילו לא לקניה מה דלפק בכניסה. ממש סגור.

נאלצנו להתמודד עם השאלה המטלטלת - מה נאכל בשישי בצהרים???

יש דברים שבונים בית, משפחה. מסורת.

מקווה שלא יסגר שוב.

8/10/20

הזום הזה, שפרץ לחיינו לפני 7 חודשים,

והיום נדמה שמאז ומעולם היה איתנו...

חשבתי שרק אני מסיימת 5-6 שעות גמורה מישיבה מול המחשב.

מסתבר שזו תופעה ידועה ונרחבת.

חייבת שהקיץ הזה יגמר כבר... ונחזור לצעוד🙏

תופעת הלוואי של הקורונה שאף אחד לא מדבר עליה: "תשישות זום" - קריירה - דה מרקר | TheMarker - https://www.themarker.com/career/.premium-1.9216222

7/10/20

מסיבת פיג’מות לבנות בלבד, אצל סבתא-

כך נוסחה ההזמנה , והתחלנו בגיוס בנות המשפחה.

בסוף היינו 4- סבתא, בת ו-2 נכדות.

כל השאר הפסידו.

אכלנו, צחקנו, וגם השתטנו ( מלשון שטויות).

צריך עוד לעבוד על רשימת הסרטים לפעם הבאה, ואנחנו מסודרות.

כמה שעות של הנאה, משפחה וזכרונות טובים.

6/10/20

קראתי פוסט שכל כך משקף את ההרגשה שלי-

https://www.facebook.com/100000003754181/posts/4770384172971661/?extid=0&d=n

וחושבת- איך להסתכל על היש. על מה שכאן ועכשיו.

לא רק במילים שאני אומרת וגם מאמינה- שהתקופה הזו פה בשביל להשאר, ושינוי לא נראה באופק,

אלא באמת- מתוך עשייה ומוטיבציה- להניע את היש.

ולא, זה לא קל.

אולי נקים קבוצה כזו, שבה כל אחד פועל למנף את מה שיש לו, עם גיבוי וכוח מהקבוצה.

אולי.

ותודה ל@מור אסאל על התובנה❤️

5/10/20

יום ועוד יום , ועוד יום חולף.

יושבת שעות!!! מול המחשב, נעה מזום לזום, מבירור ראיה לבירוקרטיה ( שלא תדעו כמה משימות יש , כשאדם קרוב לכם הולך לעולמו).

משתדלת בערב לצאת לנשום טבע, וחושבת על אלו שגרים בעיר.

הגוף כואב מישיבה.

הראש מסתובב מול המחשב .

אבל - 

וזה הצד החיובי!!!

הימים עוברים כל כך מהר!

ספטמבר נגמר, השבוע כמעט באמצע, לא משעמם😄

תמיד משתדלת לראות את הטוב.

היום יותר מאתגר.

4/10/20

היום אני אמא לבן 24.

24 שנים של אמהות ( ועוד 22 ועוד 19).

מי אני כאמא?

מה הערך שאני נותנת לילדים?

בעצם כמו בשיווק- צריך להתאמץ כדי שיראו אותך?

או שאין להם ברירה וזו האמא שיש להם(-:

אמא שלי עדין (מנסה) להתייחס אלי כילדתה הקטנה ( בעצם, אף פעם לא נתתי שיתייחסו אלי כך),

האם ממשיכים להרגיש את חבל הטבור (הנמתח) תמיד?

הרהורים של אמא יומולדת.

מזל טוב ילד.

3/10/20

חייבת אוויר.

היום רציתי טבע. מחוץ ל-4 הקירות.

לפני שנה, ב-17/9/19 הגענו לראות חצבים בתל יודפת.

היו מעט, היה חם, ואבא שלי לא הרגיש טוב.

היום סגרנו מעגל. 

בדרך, מקרית חיים לטל-אל עצרנו לראות מה שלום הטבע.

חוויה עצומה.

גם לגלות שיש עוד אנשים שלא יושבים בבית, וגם לראות את החצבים, את תחילתו של הסתיו,

ולהזכר באבא שלי לפני שנה.

ולחשוב עליו.

געגוע.

2/10/20.

כשאין סיבה לצאת מהבית, היום הופך למאד ארוך , וחדגוני.

זה לא שאין סיבה.

אסרו עלינו לצאת.

אין הגיון, כשהטבע כולו פורח והסתיו מתחיל, האוויר נקי וממלא את הריאות.

הרבה יותר בריא מללכת לסופר, לנשום את האוויר במערכת המיזוג ולא לזהות אנשים בגלל המסיכה.

לפני 4-5 חודשים שאלתי את אבא שלי אם הוא זוכר כזו תקופה קשה בישראל.

הוא אמר משהו על ראש הממשלה אשכול.

מאז חלפו כמה חודשים והיא כבר לא חי חודשים וחצי.

מזל.

הוא בטח היה מאד כועס על חוסר ההגיון.

1/10/20

התחיל החודש שלי!!!!

אמור להיות משהו באוויר כשמתחיל אוקטובר.

החצבים..הנחליאלי...  סתם. רק עוד שנה שחולפת ואני, כבר מזדקנת (באיזה גיל מתחילים להזדקן ולא להתבגר.)

אז כל חוגגי אוקטובר - והם רבים אצלנו במשפחה, התחילו את חגיגות יומולדת.

ואני תוהה על חגיגות בצל הסגר.

בשנה שעברה בילינו בבית חולים באוקטובר. אז גם לא היו חגיגיות.

מותר לי לקוות שעד ה-19,  העולם ישתפר?

30/9/20

ואם אין לי מה להגיד היום?

29/9/20

יום ראשון של סגר ובידוד מנע. 

כווווולם בבית.

היומן עדין מלא ואני נעה בין קורס (בזום) פגישות וניהול הרצאה.

הכל בזום.

מצחיק שלפני 7 חודשים חשבתי שאם לא נפגשים פיזית ורואים אחד לשני בלבן של העינים, זה לא נחשב פגישה.

 היום- נהנת מכמות העשייה שאפשר לעשות כשלא מבזבזים זמן בנסיעות.

הכי חסר לי... עכשיו אני מבינה- לראות את הטבע משתנה.

החצבים בשיא הפריחה.

ואני ראיתי רק כמה בודדים בטל-אל.

עוד יבואו ימים.🙏

28/9/20

מוצאי יום כיפור. 

מתבשרים שהיינו ליד אדם עם תסמינים. עדין לא נבדק.

הצד הטוב- היינו כל המשפחה הגרעינית. אם בידוד- אז כולנו יחד.

עכשיו הצד המאתגר. 

כמי שמאמינה שיש קורונה, אבל לא מגיפה, איך להתייחס כשזה מגיע לפתח הבית?

ואם יגיע הצורך להבדק- מה עושים?

אני מאמינה שחיסון העדר יעזור יותר מההסטריה.

הסביבה שלי - פחות מאמינה.

כל הקורונה הזו פוגשת אותנו במקומות פחות מוכרים, פחות ברורים.

האם יש לנו יכולת להשפיע? 

ולאן אנחנו הולכים?

ממשיכה לעבוד מהבית. זה מה יש.

27/9/20

לפעמים עוסקת בשטויות(-:

קוראת הורוסקופים באדיקות ומתעניינת במזלו של כל אדם.

האם יש אמת בכוכבים? באם הם באמת מעידים על אופיו של אדם?

כנראה שכן, לא יודעת מספיק, אבל בהחלט מזהה למי אני מתחברת, ועם איזה מזלות יש לי כימיה פשוטה וברורה.

עוד מעט יומולדת, מזל מאזנים כבר פה, המזל שלי, 

ואם אני מאמינה באנשים ושהחיים  יפים ( כך לפי הכתוב) אזי אפשר להמשיך. 

26/9/20

״יש אנשים שמתייחסים אל החיים כמו לטיול מאורגן, אבל אני נוסע, נוסע בזמן״

נדבקה לי השורה מהשיר.

חוזרת וחוזרת שוב ושוב.

חושבת על החיים, כמה הם לא מאורגנים, או מאד מאורגנים כשמישהו מחליט לנהל לך אותם- רא דוגמת הסגר, שמוציא כל טיפת אופטימיות מחיי,

ועל הנסיעה האינסופית בזמן, על רצף הפעולות שיוצר יום ועוד יום ועוד שבוע ועוד חודש ועוד שנה.

וכן יש קצת אפלוליות במילים, בעיקר על שנת 2020 שמראה כבר את הסוף, והעבר היה קשה,

או שנת תשפ״א שנכנסה ולא רואים מה טוב.

יש ימים של תקווה ואופטימיות. 

היום פחות.

אבל אם יש משהו קבוע שמשתנה כל הזמן- הוא הזמן-

ואתמול היה ומחר יהיה.

ועוד לא מולד מי שיעצור. את הזמן.

מחכה לרגע של הרגשה שלזמן יש משמעות ועתיד ותקווה.

אולי בשנה הבאה🙏

25/9/20

מהר מהר לפני שיסגר.

אז כן, נכנסים לסגר. אבל לפחות מותר להפגין.

האם למדנו משהו מהפעם הקודמת?

שמה מיד מטרות.

רוצה לנצל את הזמן לסדר (בסגר), פיתוח חומרים וקורסים, פיתוח אישי, סידרה טובה, קריאה (חייבת) ותחושת שלווה.

מכינה רשימה.

מחפשת פינות של שמחה, רגעים של אושר.

אמרנו חודש לפני היומולדת, וההורוסקופ כבר אמר תקופה שפופה...

מפשילה שרוולים מול השפיפות.

די נמאס ממנה.

24/9/20

"אם אומרים לי שאני טועה
אני אפילו לא מתחיל להתווכח.
אם מספרים לי שהתחילה מלחמה
אז אני מיד עובר לצד שמנצח.
אם אני רואה זקן,
אשמע בעצתו.
ואם אני רואה זמן בסביבה
אני לוקח אותו, לוקח ת'זמן."                                

                                                               צליל מכוון

שומעת את השיר ברדיו ומיד מתמוגגת.

גם המחשבות על הזמן שעומד להתפנות עם בוא הסגר השני (25/9-11/10), ובמקביל תכנון והגדרת משימות שממש רוצה לעשות - ואם לא אתכנן יתמסמסו.

גם מחשבות על מי אני- ולמה במשפחתי חושבים (או יודעים) שאני מתווכחת - ואני חושבת שזאת אסרטיביות לשמה, וכן, לפעמים (כמו כשמעירים לי על הסמרטוט על הפה (מסיכה בפי כולם) - אני עוברת בקלות מאסרטיביות לאגרסיביות...

אז אם אומרים לי שאני טועה...אני ממש מיד מתחילה להתווכח(:

הכי תפס אותי המשפט על ניהול הזמן - אם יש זמן בסביבה  - אני לוקחת אותו - 

והיכולת שלי לנצל את הזמן..ולפעמים מבקשת לתת לו להתבזבז(:

23/9/20

יום של הצלחות בירוקרטיות.

מסתבר שכשאדם עוזב את העולם הפיזי, הוא לא ממש עוזב. הוא משאיר אחריו אינסוף ניירת, מסמכים, קצוות שצריך לסגור.

מחלק אפשר להתעלם - למשל החזר של 51 ש"ח עבור רישיון נהיגה שתוקפו עד 2021...אם תשלח אינספור ניירות בתמורה.

ומחלק צריך ממש לטפל - בנקים, כרטיסי אשראי, הוראות קבע, מכשיר טלפון ועוד.

חלק מנותני השירות אדיבים ומשתפי פעולה. חלק מטרטרים. אני הכי משועשעת כשמבקשים לדבר עם אבא.

מבקשת שאם יצליחו, שיעלו גם אותי לשיחה. קצת ציניות לא הזיקה לאף אחד(:

22/9/20

יום של השכלה, שהתחיל מסדנא שהעברתי לנשים יזמויות ובעלות עסקים ,

ומסתיים בהרצאה שאני מנהלת בנושא פודקאסט המיתוג אישי.

רוב הימים עוברים לי בזרימה.

עשיה, עשיה, עשיה...

ואז מתעלפת למיטה.

עוברות לי מחשבות על הריצה, על המטרות על תכנון היום שלפני.

מאהבת העשיה, תוצאות ומטרות ועד הנירוונה המוחלטת של הסגר הראשון.

איפה ואיך יוצרים איזון? והאם הוא יכול להיות בכל יום, או יום כזה ויום כזה יוצרים איזון?

איזון. זו מילת המפתח והתובנה של היום.

וגם ימים של פיקים(-:

21/9/20

יום של מחויבויות ועניינים רפואיים שבשיגרה.

קורונה , לא קורונה, דווקא ברמב"ם אני מרגישה הכי בנוח.

בשנים האחרונות הסתובבתי שם כל כך הרבה שמירב - מארומה רמב"ם קוראת לי - גליתוש. 

יותר בית מזה?

הצוות מוכר בכמה וכמה מחלקות, ההתמצאות קלה, התהליך ברור.

לפעמים בית הוא המקום שאתה מרגיש בו נוח. גם אם זה בית חולים.

ולפעמים - זה בגלל האנשים, שנעימים לך, מחייכים אליך ומכירים אותך בשם.

אח"כ כדי להשלים משימות - התיישבתי מול המחשב, זום, אקסל, מצגות... עד שהגוף צועק לקום ולהמתח קצת.

אוהבת ימים כאלה , שמשימה רודפת משימה.

עוד כל כך הרבה נשארו פתוחות - אבל הי- התקדמתי.

יום של עייפות עם תחושה טובה.

תודה על מה שיש(:

20/9/20

בוקר שאחרי ראש השנה, חג שני ליהדות הגלות.

אתמול עבר ברגיעה כמעט מלאה. 

אוכל ועוד אוכל שנשאר, צעידה ברחבי הישוב, כי מזל שמותר😂

הכנות לסדנאות הבאות עלינו לטובה ולשיגרה.

ורק זמן או חשק לקרוא... שוב אבד.

מוזר.

קריאה זו פעולה בסיסית אצלי. והיא הראשונה שאבדה בימי הסדר הראשון. המשכתי לקנות ספרים, ולא הצלחתי לקרוא.

מן התנגדות של הראש.

בסגר הראשון ראיתי סדרות. 

אני, שלא מבזבזת זמן על טלוויזיה... עברתי מפרק לפרק. עד שנגמרה העונה. העונות.

הפעם מכריחה את עצמי לשבת רגע ולקרוא פרק ועוד אחד.

שיגרה שחשובה.

המשפחתיות עם שתי הסבתות נעימה ומאתגרת כאחד.

לצאת מהברור והידוע, לארח, אבל גם להבהיר שהן בנות הבית ויכולות להסתדר לבד.

הפרטיות שמשתנה, הילדים שוויתרו על חדריהם לטובת הסבתות.

מחשבות על הביחד, על האווירה, ועל הצורך בשקט ופרטיות מגלגלות אותי לימי המלחמה ב-2006 , אז התארחתי עם 3 הילדים והפרתי איזונים אצל אחרים,

או על השיבעה, בה היינו שבוע בבית ההורים.. עם אמא, שגם היא כבר לא רגילה.

הרהורים ומחשבות, יום שלו , חם, עם המשפחה שנסגרה לה שוב.

תודה לאל על היש.

19/9/20

פותחת את חודש לפני יומהולדת 52.

לפני שתעבור לי המסיבה ושוב אצטרך לחכות עוד שנה........ כי בגילנו , למרות ששנים עוברות ממש מהר, והמספרים ממש גבוהים (52?!  אני?!),  כל אירוע הוא סיבה למסיבה- ואני בהחלט רוצה לחגוג.

אז 19/9, א תשרי תשפ״א. שנה שממש, אבל ממש חייבת להיות אחרת. יותר. בעיקר יותר שמחה ופחות דאגה, עצב, תסכול ופחד.

שנה שתחזיר לנו את השפיות.

קיבלתי מתנה כבר היום- נכדה ראשונה לחברה טובה. אחות. אחת מאלו שבחרתי לאורך השנים.

להיות סבתא, ( היא- לא אני)- שם אותנו במקום אחר.

ואנחנו , ״הדודות״, שמכירות את הסבתא מגיל בית ספר, בהחלט מרגישות חלק.

עוד משמעות ליום הזה-19-

שהפך להיות גם יום הציון לחודשים מאז פטירתו של אבא שלי. כבר חודשיים.

עצב מהול בשמחה.

19 תמיד סימל עבורי מזל, רמז, רוחניות.

ועכשיו גם געגוע,

ארוחת החג נחגגה פעמים-

ערב קודם עם רוב האחים , מחותנים ונכדים- כי כבר הבנו שהכל שטויות והעיקר ביחד המשפחתי.

בערב החג ישבנו המשפחה הגרעינית עם שתי הסבתות והמון אוכל, אבל בלי גפילטע... פעם ראשונה.

שוב. עצב מהול בשמחה.

חודש ליומולדת. יהיו תובנות, יהיו דברים חדשים שאלמד. 

יהיו שמחות, כי ממש מגיע לנו.