אף פעם אי אפשר לדעת... (מתוך הספר - גולייטה הנדרסון, מה שמצחיק בנורמן פורמן)

3 בבוקר, שדה התעופה מלא בנוסעים, תמיד מזכיר לי את הסצינה מ״גברים בשחור״ֶ שם החייזרים מגיעים לנתב״ג שלהם ומבקשים לברוח מכדור בארץ.

אז לאיפה אנחנו בורחות?

אנחנו בורחות לסלוניקי. נכון שיש קשר משפחתי והסיפור הוא שסבא שלי (בטעות) נולד שם, אבל האמת שהמקום נבחר לפי רמת המחיר וזמן (הקצר) של הטיסה.

קנינו כרטיסים בישראייר והופתענו לגלות שאנחנו טסות עם smartwings ככה זה בחיים, אנחנו מתכננים ואלוהים צוחק. שעה איחור, מושבים ממש צפופים,ִ אבל הי, אנחנו תיכף מגיעות.
עוד נשאלת השאלה איך נתמודד עם העייפות אחרי לילה בלי שינה…אני מצפה לסטארבק מול המלון.

אז הגענו בשלום לעיר קטנה וקסומה, המוןןן ים, אבל בלי גישה לחוף, ארכיאולוגיה וארכיטקטורה ומלא אנשים שמחים ונהנים.

שמש חמימה ונעימה, אבל לא שורפת-והרגלים מתחילות לנוע. בלי להרגיש הולכות 10 קמ, ככה בקטנה.
ברדיו שיר של.. דורון מזר- אבל ביוונית?( או ההפך?)

הכי כייף זה לגלות את העיר דרך הרגלים. מרגישות את הוויב, נתקלות באנשים.

פה ושם שומעות עברית והרבה שפות זרות. בתי הקפה והמסעדות מלאים באנשים וזה עושה שמח בלב(-:    

  מכוונות לרחוב הראשי, שיש בו את כל חנויות המותגים הידועות, ומסמנות לאן נחזור😀

בצהרים, כשהחדר במלון מוכן, אחרי משקה שחיתות ועוגה בסטארבקס, פשוט מתעלפות לכמה שעות שינה (בכל זאת חסר לנו לילה).

יותר מאוחר  - קמות לכבוש את העיר שוב .

ואיזה כיבוש!!!עולות על ספינת (פיראטים?) ששטה במפרץ. משקה, ראש טוב ושירים של שנות ה-80. משחרררות הכלללל. איזה כייף להרגיש קלה, לא חייבת. משוחררת. הולכות לישון בהיי.

רגעים קטנים של אושר.

יום כיפור. כשרחוקים- לא מרגישים.ארוחת בוקר מעולה בגג של המלון. 

נוף של ים וכיכרות נפרס מולנו. הבטן מתמלאת (הרבה) כל טוב ואנחנו מתחילות בהרפתקה להגיע לחוף ים שאפשר לטבול בו.

לסלוניקי יש חוף ים ענק, אבל אין אליו גישה. אז נוסעות.

מונית לתחנת אוטובוסים (מיני) מרכזית, אוטובוס שמטייל בהמון כפרים קטנטנים, תחושה שאין שם נפש חיה. נופים מהממים, בעיקר מישורים, ומסביב הרים גבוהים. מודאגות איפה לרדת, והנהג פתאום שועט לעברנו-פה!! פה!!

פוגשות בחנות הראשונה איש נחמד שאוהב ישראלים, קונות שתי מגבות חוף ומחפשות את הדרך.

ים יש, חוף נגיש, אבל איפה המיטות שהובטחו? מגלות שהעונה נגמרה, ואולי בהמשך…

ואכן, המלון הגדול והיוקרתי של העיר‏ NEA MODINIA השאיר את המיטות על החוף, ואפילו מחלק מגבות, אבל רק… לאורחי המלון. לא מתבאסות (מאד).

פורסות את המגבות שלנו ונשכבות להטען מהשמש הנהדרת. ממש מילוי מצברים.

האוטובוס חזרה הוא אוטובוס אקספרס-40 דקות ואנחנו בתחנה, מונית ומנווטות למסעדה חמודה לארוחת צהרים מאוחרת…שממלאת אותנו עד הלילה שיבוא.

נחות קצת ונוסעות למסעדה המסתובבת, בעיקר בשביל החוויה ושיחה טובה מכל הלב❤️

מוסיפות עוד כוסית יין על הגג של המלון וגולשות לעולם החלומות😀

היום הבא מתחיל בשינויים. הזמנו סיור ברובע היהודי, והוא נדחה לשבת.

זורמות עם השינויים-צועדות ברגל למוזיאון היהדות. מאד חשוב לי למצוא מידע על אמא של סבא שלי, שנולדה וגדלה בסלוניקי.

הסיפור הוא שבעלה, אבא של סבא שלי, גר בזכרון יעקב יחד עם הוריו שעלו מרומניה להקימה, וכשהצבא הטורקי רצה לגייסו, ברח לסלוניקי, הכיר את קלרה , התחתנו וילדו את זאב- סבא שלי.

אחר כך הם חזרו ארצה.

מאד סקרנית למצוא פרטים על המשפחה שלה. שלחתי מייל לאנשי הקשר בסלוניקי- ואולי יהיו הפתעות…

משם המשכנו ברגל- ובלי לתכנן מצאנו שוק - באזר משנות ה-70, עם סחורה משעשעת ואוכל הביתה. כשיוצאים לדרך מוצאים מקומות נחמדים.

כיוון שהרגלים התעייפו, עצרנו במספרה והתפנקנו בחפיפה ופאן.                    נהיינו יפות עוד יותר, אם בכלל אפשר😀

המשך המסע הסתבך לנו. רצינו להגיע ל-Ano Poli, אבל הדרך היתה למעלה למעלה, ולא ממש מצאנו. אז במקום לטפס- ירדנו, נהננו מהדרך וכשהגענו ליד המלון, אכלנו צהרים קלים ונעימים במסעדת FRAIDAY, שאנחנו זוכרות עוד מלונדון לפני כמה שנים.

המשך היום בקניון קוסמו פיצה על מיעוט הקילומטראג'… מסתבר שגם בקניון אפשר ללכת.
אין על הבת שלי בתכנונים, לסוף היום הביאה אותנו לביט באזר- מרכז של מסעדות קטנות , טברנה, מלא אנשים ומוסיקה.
מתעלפות למיטה- מחר קמות מוקדם לנסיעה למפלים.

בוקר של יום בהיר (ושיר).

ההסעה מגיעה בזמן ויחד עם אלנה המדריכה הישראלית יוונית- רוסית, ועוד 6 ישראלים בוגרים ומבוגרים אנחנו שמים פעמינו לעיר אדסה שזורמת בנחלים ומפלים.

ברעידת האדמה שעברה העיר היא התפצלה ל-2, העיר התחתונה והעיר העליונה.(יושבת בבית קפה שכונתי תוך כדי כתיבה, באמת אחד קטן ולא מרכזי. לידינו יושב זוג צעיר שמדבר… עברית. אין עלינו בעולם. מעצמה ממש)

ובחזרה לאדסה-מגיעים לפארק של קק״ל, יורדים במורד השביל כשקול פכפוך המים באוזנינו.העוצמה משתנה כשהם פותחים או סוגרים את הסכר, הנוף עצום, רחב, ירוק וים כתמים בכחול.

מגיעים לתצפית על המפל.איזו כמות של מים. מפל סער בשיא החורף , זרזיף לעומתו. מצטלמות לפניו ומאחוריו- בוק שלם של טבע עוצמתי. 

יותר קל כשיש ישראליים סביבך, כולם מצלמים אחד את השני(-:                   הנסיעה ממשיכה למעיינות פאזור-מעיינות חמים שנובעים מהאדמה.

3 בריכות קסומות בצבע טבעי ומים חמים. עוברות לבגד ים ומרפות. המים ממלאים, מטעינים ומרפאים.

קבוצה של גברברים נכנסת לבריכה שלנו-מיד אפשר לזהות שהם יוצאי צבא, צעירים וקולניים ומשלנו.ישראליים מזהים אחד את השני בקלות. מצלמים אותם בתנוחות גבריות (נראים במסיבת רווקים) והתמונות עוברות דרך האינסטגרם- פלאי הטכנולוגיה והקשרים.
בשוק הקטן למרגלות המעיינות מוצאות עבודת יד מדהימה מעץ- של אופנוע (כמעט הארלי ) וינשוף מהודר שמשמח לנו את הלב. בכלל, פוגשות ינשופים לכל אורך הטיול. הם מחפשים אותנו או אנחנו אותם?
אוכלים צהרים במסעדה יוונית גדולה וחוזרים לסלוניקי, למלון. 

מנוחה קצרה, סיבוב ברחובות ההומים ולסיום פיצה מעולה במסעדה איטלקית, כמובן עם 2 כוסיות יין שמרדימות אותנו מיד ( או שזה היום הארוך שעברנו?)

יום אחרון, עם צביטה בלב שיש עוד כל כך הרבה לראות, וכמה אני טובה בלהיות בחופש, ישנות עד מאוחר, כי אפשר , אחרי ארוחת הבוקר בקומה ה-7 של המלון, שבשעה הזו עמוסה בתיירים, לוקחות מונית למעלה מעלה העיר, לראות את הנוף ואת המבצרים ההסטוריים של העיר.

פרפר נחמד וצהוב מופיע בתוך תמונה שאנחנו מצלמות, ואנחנו יודעות שמי שחשוב לנו, מטייל יחד איתנו (פרפר זו נשמה. ככה אנחנו יודעות)הטיול מעניין, והירידה אפשרית, והיום טוב עוד יותר עם כובע פלסטיק ורוד שנרכש עקב העלייה בטמפרטורות.

עוברות מאתר לאתר לפי המפה, כמות האתרים ההיסטוריים מרשימה. כנסיות יווניות (מבנים עצומים, מקושטים להפליא), חורבות וארכיאולוגיה (אבא שלי בטח חגג כשהיה פה לפני כמה שנים).
הרגלים מובילות אותנו לאותו שוק משנות ה-80, ואנחנו מכוונות מטרה לקנות מתוקים לארוחת חג שתקרה מחר. מתלהבות מרחת לאקום מקומי בכמה טעמים, עוגיות מלאות אבקת סוכר והמשימה הושלמה.
מול השוק ( שמסתבר שהוא מטר מהמלון…)מתגלה פנינה נוספת- אזור של מסעדות עם אווירה של כייף והרבה מקומיים, וכדי לא לפספס- מתגבשות בעלי גפן מקומיים ומוסקה מעניינת.

גם הפעם, מנוחת צהרים נדרשת כדי שיהיו כוחות להמשך היום-

One saloniky mall, קניון בינוני וחביב עם סופר ענננקקק שסוגר לנו את הפינות האחרונות למתנות, וכמובן דונטס מלא בכל טוב וסוכריות… לשמור על הטעם הטוב.

נהג המונית מוריד אותנו בחלק של בנמל שלא אליו התכוונו… אבל הכל לטובה כנראה והגענו בדיוק לשקיעה הבאמת יוצאת דופן של העיר הזו.

הרגלים מובילות אותנו לשיט נוסף בספינת הפירטים, עוד אפרול שפריץ שעושה טוב בראש ושערות סבתא ענקי שעושה טוב בלב ,ואנחנו מקפלות את המזוודות לקראת החזרה מחר.

הנסיעה הביתה לוקחת שעתיים של טיסה ועוד כמעט 3 שעות על כביש 6,

וכמו תמיד, החזרה מהולה בהרגשת היי ובבאסה כללית,-שמחות לפגוש את כל יקירינו ואת עמך ישראל, ויודעות כמה יותר קל, פשוט וטוב להיות רחוקים.

אז עד הפעם הבאה, מסכמות את סלוניקי כהפתעה נהדרת, עיר מומלצת, ובהחלט פתח לנסיעות נוספות ליוון.

קלימרה(-;