האוטובוס של הילדים חלף היום מול עיני בישוב.
56 ימים - לא נראו מחזות כאלה, הילדים היו סגורים בביתם (לפחות בהתחלה) ואח"כ בזוגות או בקבוצה משפחתית בשבילי הישוב.
לראות את האוטובוס והילדים שעליו חיזק את ההרגשה שהשיגרה כבר בפתח.
רק השאלה איזו שיגרה.
זו שהיתה או זו שתהיה, ומה יהיו ההבדלים בינהם?
איזו שיגרה אני הייתי רוצה?
מימים של 200% תפוקה ותפוסה, יעוצים עסקיים, הדרכות כלכליות, סדנאות יזמות ועוד -
לימים של צעידה כל בוקר, שנ"צ כל צהרים, הרבה בישולים, ביחד עם המשפחה הגרעינית, נטפליקס ובינג' על סדרות.
בכל דרך שהייתה - נוצרה לי שיגרה, וכמו לכל דבר, מתרגלים.
לעומס - ולהרפייה.
בעולם העתידי - האם יש לי את הזכות והיכולת לבחור איזה עולם אני רוצה ליצור לי?
האם הדברים מתחברים - צורך בפרנסה מול צורך בשלווה?
האם ארצה לבחור בהפחתת הפעילות (וההכנסה) כדי להכניס את השקט?
גם לא לבחור - זו בחירה,
וזה הזמן לתכנן את העתיד הרצוי, יש עכשיו אפשרות ליצור אותו.
בדימיון רואה את עצמי ממשיכה לצעוד כל בוקר,
ומוצאת את האיזון בין ההנאה שלי לפגוש לקוחות וקולגות, להרצות (אוהבת לעמוד מול קהל!!),
לבין השלווה, שנת הצהרים והרגשת הקלות שיש כרגע באוויר (שלי).
ימים יגידו מה לקחנו מהתקופה, מה השתנה ומה נשאר.
ולא לשכוח - יצרנו פה היסטוריה!
